יום שני, 18 בינואר 2010
יום ראשון, 1 בנובמבר 2009
סיפור חייה של סבתא פנינה גופר .
ילדותה של פנינה גופר ומלחמת העולם השניה
סבתא פנינה גופר [ עוברת מפולט בריש ] נולדה בשנת 1932 באנטוורפן שבבלגיה . עד גי ל8 חייה בביתה ברחוב מרס 25 שבבלגיה , בחלק הפלמי שנקרא 'פלנדריה' . הוריה של סבתי היו יהודים דתיים . אביה היה דתי במיוחד . להוריה של סבתי היה עסק של יבוא חפצי חן וזרי פרחים מלאכותיים ממשי טבולים בדונג . אביה נעדר מהבית לא מעט במסגרת עבודתו . כל אותן שנים הייתה לנו מטפלת שגם עזרה בעבודות הבית . את כיתות א' וב' למדה סבתי בביה"ס פרטי , ובכל כתה היו כ20 תלמידים. תלמידי ב' וג' למדו ביחד. הכיתות היו מעורבות בנים ובנות . למרות שבאזורינו דיברו בשפה הפלמית - בבית הספר למדנו בצרפתית . כשפרצה מלחמת העולם השניה , סבתי הייתה בת שמונה . היא מספרת שהיא עדיין זוכרת את ליל ה11.5.1940 , יום שישי , בו התעוררה מרעש מחריש של סופת רעמים - כך חשבה כילדה קטנה - הרעש אשר היה בצבא הגרמני שהתקדם דרך צרפת לבלגיה . למחרת בבוקר, יום שבת, ארזה אימה את כל האוכל שהכינה לשבת , והם ברחו במונית לעיר הקייט קנוקה - שם התגוררו קרובי משפחתה של אימה . לאורך הדרך הם היו נתונים להפצצות. באותם ימים התחילה בריחה רבתית. כשהגיעו לקנוקה אביה של סבתי הלך למרכז לקנות עיתון ולא חזר. במשטרה נמסר ששמעו אותו מדבר יידיש וחשבו שהוא מרגל גרמני , ולכן נשלח למחנה בצרפת של חשודים בשיתוף פעולה עם הגרמנים. אימה שאפה לחצות את התעלה מצרפת לאנגליה - למרות שהדבר היה כרוך בסיכון , ולא מעט פליטים טבעו למוות בזמן החצייה. המאמצים לחצות את הנהר עלו בתוהו - ולאחר כמה שבועות חזרו לביתם ברחוב מארס. אחרי כמה זמן אביה שוחרר מהמחנה וחזר הביתה. בשנת 1942, כמו הרבה תושבים ללא אזרחות בלגית - קיבל אביה של סבתי זימון למחנה עבודה בצרפת . אותו לילה התחבטו הוריה בהחלטה גורלית - להתעלם מהזימון או ללכת. לבסוף החליט אביה שהוא יקיים את הצו. זאת הייתה הפעם האחרונה שהם ראו אותו. בהתחלה, היה להם קשר של חליפת מכתבים. אפילו נשלחה אליהם משכורת אחת לחודש. עד שבאחד המכתבים הודיע אביה שהם עוברים מזרחה. כיום , על פי רישומים בבית התפוצות, סבתי יודעת שאביה היה במשלוח שיצא ממחנה העבודה בצרפת לאושוויץ.יום אחד , הגסטפו לקחו אותם ברכב שהחיל ארבעה חיילים מלבדם לבית היתומים במרכז אנטוורפן. אימם , מייד שנודע לה מה קרה , רצה כל עוד נפשה בה מבית לבית בחיפושים אחרי ואחרי אחותי , בת שבע. לבסוף מצאה אותנו עם הגסטפו והיא התפרצה עליהם בשפה גרמניץ ודרשה לקבל בחזרה את בנותיה בטענה שהם אזרחות בלגיות ועל פי החוק אסור לפנותן. הנימוק עבד ונקע שתבוא לאסוף אותן מבית היתומים - וכך היה. אימה של סבתי הבינה שעליהם להסתלק מהבית , כי הספר הזהיר אותה שמתחילים לאסוף גם יהודים בעלי אזרחות בלגית. מיד חזרה הביתה וביקשה מהשכנים הגויים לשמור עליהם עד שתמצא מקום מסתור. כל אותו יום הייתה בחיפושים , עד ששכנתם מהבית מאחוריהם , שבעלה עובד בנמל שיכן אותם בבית שדלת הכניסה שלו נאטמה וסומנה ע"י הגרמנים בחותם.סבתי , אימה ואחותה לקחו את הסיכון שהגסטאפו יבוא לפנות את תכולת הבית. אי הוודאות הייתה גדולה. הזוג מנו סיכנו את חייהם, ובמשך שנה הם חיו בחשכבה ובשקט. פעם אפילו שמעו את אחת השכנות, שהייתה ידועה כאוהדת המשטר הנאצי חוקרת את גב' מנו לאן נעלמו היהודיה הקטנה ומשפחתה. סבתי העבירה את הזמן הפנוי שלה בקריאה עם פנס מתחת לשמיכה, ובלי סוף משחקי 'Soliter' ונסיונות להעסיק את אחותה הקטנה. בסוף שנת 1943 חלתה בת-שבע , אחותה של אימי והייתה צריכה לצאת לנשום אוויר . כך , תוך לקיחת סיכון , הן יצאו מדיי פעם לטיולים קצרים במקום שקט - בית קברות נוצרי שהיה מקום פתוח. אימה שמעה מחברתה היהודיה השגם התחבאה לא הרחק על מבריח שמארגן קבוצה תמורת כסף. תרז צירפה אליהם נערה יהדויה בלגית בשם יטי. יודעי דבר המליצו לאימה לאמץ ילדה מתחת לגיל 6 כדיי להגדיל את הסיכוי להיכנס לשוויץ כמשפחה.גם צורפה למסע יתומה בת 6 בשם הלן. בשנת 1943 הן ברחו לשוויץ דרך צרפת בנסיעה של כמה ימים ברכבת כולל עצירות ללינה.בתא הרכבת ישב איתם איש שאמר לאימה שברור לו שהם בורחות ומנסות לעבור את הגבול לשוויץ , והציע לה לפנות אליו לעזרה אם לא יצליחו במשימה, ונתן להם את שמו וכתובתו. הן הצלחיו במשימה , וכמובן הוא קיבל דרישת שלום משוויץ, שם השתכנו במשך כמה שבועות במלון קרלטון בג'נבה. הם ישנו על מיזרוני קש שגרמו לסבתי יותר מאוחר מחלות בעור. במשך הזמן ארגנה הקהילה היהודית 'Homes' לילדי הפליטים . הפעם הפרידו בין בנים לבנות. את אימה והלן שלחו לHome של בנים במרחק נסיעה של כמה שעות ברכבת. אימה ניהלה שם את משק הבית. המשך זמן מה סבתי ואחותה לא התראו עם אימם והיו רק מח ליפות מכתבים ומדיי פעם מדברות בטלפון. כמה חודשים לאחר מכן סבתי חלתה, היה לה מחסור דם חמור וחולשה. במשך ימים ולילות הייתה רק שוכבת במיטה וכל מה שרצתה היה לישון , אפילו לא לאכול. היא איננה יודעת כמה זמן זה נמשך אך היא יצאה מזה ללא פגע שנראה לעין.
לאחר מלחמת העולם השניה
ב1.5.1945 הסתימה המלחמה בבלגיה. הן נפרדו מיטי והלן - וחזרו לאנטוורפן , הביתה. כל הדלתות נעקרו מהבית. באותו רגע נפתח פרק חדש בחייהם. דתיים הם כבר לא היו. אחותה של סבתי הלכה לתנועת הנוער 'גורדוניה' ואחרי זה לפועלי ציון. סבתי הלכה לבני עקיבא. הם מאוד אהבו פעילויות אלה.אימה המשיכה בעסקי היבוא , חידשה קשרים עם איטליה , והתידדה עם סוחר מברוסל בשם שניידר. לפני שאימה נישאה היא ארגנה את משלחת הספורט מבלגיה למכביה השניה בארץ. סבתי חזרה לספסל הלימודים - היא לא הפסידה אף שנה. את כתה ז' למדה בבית הספר תחכמוני בכתה מעורבת והייתה התלמידה הטובה ביותר בכתה. בכתה ח' עברה לבית ספר שבו למדו בצורה מוגברת גרפיקה ובמיוחד ציור דקורטיבי. את השנתיים הבאות למדה באקדמיה שבאנטוורפן שיוסדה כמה מאות שנים קודם לכן ע"י הצייר רובינס. לאחר בחינות הכניסה התקבלה ישר לשנה השלישית. ב1948 קיבלה סבתי אזרחות בלגית.
סבתא פנינה גופר עולה לארץ ומתגייסת לצבא .
בשנת 1950 עלתה סבתי ביחד עם אימה ואחותה לארץ בעליה עצמאית בספינה. הם התגוררו בקיבוץ רמת דוד כי היו להם שם קרובי משפחה. בקליטה הייתה לסבתי קשה מנשוא. היא מצאה את עצמה בודדה , הישראלים הצעירים שבגילה די התעלמו מקיומה. למזלה , יהודית רון , בת דודתה , חיילה אותה בתהליך קצר ללא טירונות. היא הגיעה לחיל ההדרכה בשלישות ביפו , שם פגשה באחד הימים על המדרגות בחור אברהם גולדמן [כיום גופר] , שכשראה אותה שמחה וצוחקת שאל אותה " מה את כל כך שמחה ? " וסבתי ענתה לו " אני שמחה כי התגייסתי ! " אז הוא אמר לה " את עוד תבכי .. " . הם היו קבוצה קטנה שהכינה פלקטים לתדרוך. סבתי שירתה שם כשנה וחצי , ויותר מאוחר עברה לחיל ההנדסה. בזמן הישרות גרה אצל אסתי וטוביה חן ציון, קורבי משפחתה.
בתמונה - פנינה גופר בשנות שירותה בצבא .
סבתא פנינה גופר לאחר שנישאה לאברהם .
בשנת 1953 סבתי וסבי התחתנו בחולון , בחתונה צנועה ביותר. סבתי השתלמה בהוראת אומנות ולאחר מכן עבדה כמורה זמן קצר. יותר מאוחר היא וסבי עבדו כשכירים במשרד לגרפיקה. ב1956 בחליטו לשנות כיוון וטסו לאירופה לחצי שנה , בין השאר בשביל לעשות הסבה לאומנות האמייל והקרמיקה , שהפכה למקור פרנסתם העיקרי. באיטליה ובפריז גרו לרוב במלונות זולים ובהגיעם לבלגיה השתדלו ללון אצל חברים , כמו משפחת שניידר הצורפים מברוסל. בשנת 1958 הם רכשו לראשונה דירה ברמת חן במסגרת תוכניתחיסכון ממשלתית באותה תקופה. בשנת 1959 נולדה ענת , אחותו של אבי , ובשנת 1962 נולד אבי , יוסף. כיוון שעבודת הקרמיקה הפכה להיות עיקרית ודרשה הרבה מקום לתנורים , מצאו פיתרון ע"י מעבר לרעננה בשנת 1967, שם בנו סטודיו גדול בבית מרווח . אסף נולד בשנת 1971 . הם המשיכו להתפתח בעבודת קרמיקה אומנותית עד שהגיעו לגיל הפנסיה. . בסוף שנת 2006 סבי , אברהם גופר ז"ל , נפטר , וסבתי עברה לגור בבית של ענת , ביתה הבכורה . בסוף שנת 2008 עברה לגור בבית האבות " עד 120 " בהוד השרון , שם היא מתגוררת כיום .
בתמונה - פנינה ואברהם גופר עובדים.